<h1>פסקי ריא"ז — קידושין</h1>
<h2>דף יא.</h2>
ישראל שירש טבל מאבי אמו כהן והפריש ממנו תרומה ומעשר, הרי התרומה והמעשר שלו שזכה בהן מכח אבי אמו, ואם קידש בהן את האשה מקודשת, קידשה בתרומות ומעשרות שהוא מפריש מתבואת גרנו, הואיל והוא חייב ליתנו לכהנים אינה מקודשת, ואע"פ שיש לו בהן טובת הנאה שבידו ליתנם לאי זה כהן שירצה, טובת הנאה אינה חשובה ממון שיהא ראוי לקדש בה את האשה, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה כ'.
<h2>דף יג.</h2>
עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה (ובקרקע) [כקרקע], ובמשיכה (ובמטלטלין) [כמטלטלין], וכן בחליפין, שכל דבר נקנה בחליפין כמו שיתבאר. כיצד במשיכה, תקפו והביאו אצלו קנאו, קראו ובא אצלו לא קנאו, ואם היה קטן הרי הוא כבהמה, וכשם שהבהמה שקראה ובאה אצלו זו היא משיכתה, כך העבד הקטן שקראו ובא אצלו זו היא משיכתו, שעל דעת רבו נמשך ולא על דעתו. וכיצד בשטר, כותב לו המוכר עבדי מכור לך ונותן המוכר שטר ללוקח. וכיצד בחזקה, התיר לו מנעלו העבד לרבו או שהוליך כליו אחריו לבית המרחץ, או שהפשיטו והרחיצו סכו גרדו הלבישו הגביהו על כתיפו הרי זו חזקה. וכן בכל עניין ששימש העבד גופו שלרבו כיוצא באלה העניינים, אבל אם עשה לו שאר עבודות שאינן תשמיש גופו, או ששלח כליו על ידו למרחץ ולא הוליכן אחריו אינה חזקה ולא קנה העבד בכך, כמבואר בקונטרס הראייות וכן ביאר מז"ה בפרק חזקת הבתים [ב"ב נ"ג ע"ב]. הגביהו הרב לעבד לא קנאו, שאין הגבהה קונה בעבדים אלא בשאר מטלטלין. וכן אם בא אדם על שפחה כנענית לקנותה לא קנאה בביאתו.
<h2>דף כו:</h2>
מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה בכל מקום, ואם נתן מנה לחבירו על מנת שיחזירהו לו [כדי] לקנות בו שדהו קנה, וכן אם נתן פדיון בנו הבכור לכהן על מנת שיחזירהו לו בנו פדוי, וכן אם נתן תרומתו לכהן על מנת שיחזירה לו קיים מצות נתינה, אלא שאסרו חכמים לעשות כן מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות בשכר תרומתו שאינו נהנה בנתינה זו. אבל הנותן מתנה לאשה לשם קידושין על מנת שתחזירהו לו אינה מקודשת, הואיל ומחזרת לו דומה לתפישת קניין וגזירה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין, ונראה בעיניי שאם פשטה ידה וקיבלה קידושין מאחר צריכה גט משניהן, שקידושי הראשון קידושי תורה הם אלא שחכמים ביטלום משום גזירה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ח'.
<h2>דף מט.</h2>
האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום הרי היא מקודשת, ואע"פ שנאכלו המעות שלקידושין תוך שלשים. ואם קידשה בשטר צריך שיהיה שטר הקידושין קיים לאחר שלשים בעת שחלים הקידושין, כדרך שביארנו בגט בהלכות גירושין, כמבואר בקונטרס הראייו' בראיי' כ'. חזרה בה האשה או שחזר בו האיש בתוך שלשי' יום אינה מקודשת, שהרי חזרו בהן עד שלא חלו הקידושין, וכן אם בא אחר וקידשה בתוך שלשים יום מקודשת לשיני קידושין גמורין, ואם היתה בת ישראל לכהן אוכלת בגינו תרומה.
<h2>דף מט:</h2>
האב חייב על בנו למולו, ולפדותו מן הכהן אם היה בכור, וללמ(ו)דו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו א[ו]מנות שיחיה בו, ואם מלמדו לסחור ולהתעסק [בתגרות] הרי זה כאילו למדו אומנות, ואם אין לו אב אין אמו חייבת עליו בכל אלה. עיקר מצות מילה מוטלת על האב, שנ' [בראשית כ"א] וימל אברהם את יצחק בנו, ואם לא מל אותו אביו בית דין חייבין למולו, שנ' [שם י"ז] המול לכם כל זכר, ומברך המוהל שהוא שליח בית דין אקב"ו להכניסו בבריתו שלאברהם אבינו, ואם לא מלוהו עד שהגדיל חייב הוא למול עצמו, ואם לא מל עצמו ענוש כרת, שנאמ' [שם] וערל זכר אשר לא ימול את בשר ערלתו ונכרתה. וכן אם לא פדה האב את בנו חייב הוא לפדות את עצמו. ואם היו לו חמשה [בנים] מחמש נשים כל אחד בכור לאמו, חייב לפדות כל אחד ואחד, והנשים פטורות שנ' [שמות י"ג] בכור בניך תפדה, ולא בנותיך. היה לו לפדות את עצמו ולפדות את בנו, ואין לו כדי לפדות את שניהם, פדיון עצמו קודם לפדיון בנו, ואם לא היו לו אלא נכסים המשועבדים לאחרים אין הכהן יכול לגבות פדיון הבכור מנכסים משועבדים, ואע"פ שנתחייב זה בפדיון קודם שישעבד נכסיו לאחרים, לפי שהמלוה הכתובה בתורה אינה כמלוה הכתובה בשטר שתגבה מנכסים משועבדים. פדיון הבכור הוא חמש סלעים שלכסף, ואם נתן לכהן חפץ שאינו שוה ה' סלעים וקיבלו הכהן בה' סלעים הרי זה פדוי, והוא שיהיה צריך הכהן לאותו החפץ עד שהיה ראוי לקנותו מאחרים בה' סלעים, כמו שמבו' למעלה בהלכה ראשונה [ח' ע"א].
<h2>דף נ:</h2>
האשה נקנית לבעלה בשלש דרכים בכסף בשט' בביאה, שנ' [דברים כ"ד] כי יקח איש אשה ובעלה, אין קיחה אלא בכסף, שנ' [בראשית כ"ג] נתתי [כסף] השדה קח ממני. ובעלה זו ביאה. ובשטר מניין, שנ' ויצאה והיתה, מה יציאתה בשטר אף הויתה בשטר. ומאחר שנתקדשה באחת משלש דרכים הללו הרי זו אשת איש גמורה. בכמה כסף מתקדשת אפילו בפרוטה או בשווה פרוטה, וכמה שיעור פרוטה אחד משמונה באיסר האיטלקי, והאיסר הוא אחד מעשרים וארבעה בדינר, והדינר אחד מארבעה בסלע, והסלע הוא משקל חצי אונק' שלכסף במשקל ששוקלין בו את הזהב שהוא משקל שלש מאות גרעינין שלחטה, ונמצא האיסר משקל שלשה גרעינין שלכסף, ונמצאת הפרוטה פחות מחצי גרעין שלכסף.
<h2>דף נד.</h2>
פירות ערלה בארץ ישראל אסורין מן התורה אפילו בהנאה, ואפי' הספק שלהם אסור, ובחוצה לארץ וודאן אסור מדברי סופרים וספיקן מותר לכתחלה, ומותר אדם להאכילה לחבירו שהוא מסופק בהם, אבל הוא שהן ודאין אצלו אסור לאוכלן, וסותמין היתר הספק שלא לדורשו ברבים. וכן כלאי הכרם אסורין בחוצה לארץ מדברי סופרים, הואיל ובארץ איסורן איסור הנאה גזרו בהן חכמים אפילו בחוצה לארץ, ואינו אסור עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד, ויש מגדולי החכמ' שאומרים שחמשת מיני תבואה אינן אסורין עם החרצן משום כלאי הכרם אלא מדברי סופרים ואפי' בארץ, וקנבס ולוף אסורין עם החרצן מן התורה כמו מחמשת מיני תבואה, כמו שמבואר בפרק הקומץ [מנחות ט"ז ע"ב], וכן ביאר שם מז"ה.
